דיכאון - המרכיב המוסתר שבדיכאון 

דיכאון – המרכיב המוסתר שבדיכאון.

אם קיים דיכאון סימן שיש אירוע קשה ולא פתור מעברו של המדוכא שממשיך לגזול ממנו אנרגיה. התמודדות עם זיכרון מאירוע קשה יכולה לבוא לידי ביטוי או בהליכה לטיפול או בהדחקתו של הזיכרון. דיכאון נוצר כאשר המדוכא בחר (שלא במודע) להפנות את אנרגיית חייו לצורך הדחקתו של הזיכרון מהאירוע הקשה. כל זמן שהאנרגיה מנותבת לצורך הדחקה ימשיך המטופל המדוכא לחוות דיכאון.

המדוכא משדר בגופו: עזבו אותי, אני רוצה להתרחק מהחיים, לא לראות, לא לשמוע, לא לחוות, לא להתמודד שוב, כהות חושים, איבוד הטעם לחיים, הזנחה אישית, הימנעות מהתמודדות והימנעות מפגישה עם החיים.

הדיכאון עוצר כל ניסיון לחוות את החיים. הדיכאון מאפשר להימנע מלהתמודד עם אכזבה ותסכול שבכישלון עתידי אפשרי. הדיכאון מאפשר להימנע מפגישה עם האמונות המסרסות ועם הרגשות הקשים שקבורים עמוק עמוק בתוך נפשו וגופו של המדוכא. העייפות הנלוות לדיכאון והשינה המרובה הם סוג נוסף של הגנה שמאפשרת למדוכא להימנע מלראות את החיים שהוא כל כך רוצה ולא יכול להשיג. 

המקום שבו נמצא המדוכא הוא מקום מאוד בודד, כזר ולא מובן ע"י האחרים שלא מבינים למה אדם שכלפי חוץ לא חסר לו כלום נמצא במצב שכזה.

כך לדוגמא מתאר מטופל את הרגשתו:

"...להיות מדוכא זה כמו לראות סרט. אתה חי, אבל יש איזו שהיא כהות חושים, דוק של ערפל רגשי שהופך לך את החיים של האחרים, לסרט. אתה, והם. אתה כאילו בחוץ, בסוג של בועה, כאילו עטוף בניילון נצמד, צופה, שופט, מתבונן, ולא מרגיש כלום, והם, שם, בסרט, צוחקים, נהנים, יש להם בני זוג, חברים, משפחה, חיים מלאים, ואתה, אתה לא יכול לקום ופשוט להתקרב ולהשתלב, כי זה סרט, ובסרט לא ניגשים כך סתם למסך ומדברים עם הדמויות..."  

באופן כללי, לאחר חוויה של אירוע קשה, אפשר, לוותר, להיכנע, לחפש הצלחה במקום אחר, לחפש מטרה חלופית, אבל לא, לא אצל האדם המדוכא. יש דבר מה בחוויה של האירוע הקשה שמעיב על כל מהלך החיים שלו החל מרגע ההתמודדות עם האירוע.

נשאלת השאלה מה מדחיק המטופל המדוכא?

כך מתאר המטופל את חייו:

"...בטון דיבורו התקיף והמזלזל גרם אבי לשתי תוצאות. הטון התקיף יצר אצלי תחושה שאבי באמת יודע הכול והטון המזלזל יצר אצלי תחושה שאני, ביחס אליו, טיפש גמור. כך יצא שבכל פניה שלי אל אבי הייתה טמונה סכנה של פגיעה בהערכתי העצמית. אבי העמיד את עצמו במעמד השווה למעמדו של האלוהים. דיקטטור פטריאכלי ומתנשא, המשדר שהוא החכם מכל אדם.

כל ניסיון בהבעת דעה עצמאית או בעשייה טכנית עצמאית בבית נחשב לכפירה בעליונותו  של החכם מכל אדם והיה גורר אחריו קיטונות של בוז, השפלה והקטנה.  

עם אבא כזה מתנשא אתה לא פותח ספר הוראות, אתה לא משקיע מחשבה יצירתית, אתה לא יודע להפעיל אף מכשיר חשמלי בבית כי האבא דאג שרק הוא יידע, אתה לא יודע לנהוג כי האבא דאג להראות לך שאתה לא נוהג מספיק טוב וצריך לעשות עוד סיבובים ודווקא אתו ובבית הספר אתה מוציא אפסים כי האבא רוצה רק מאה. כל מה שנשאר לעשות הוא להתכווץ ולנסות להיעלם פן תפגוש בעינך את תנועת ידו המבטלת בליווי קולו המלגלג האומר תמיד את אותה המילה – טיפש.   

ואז, כשצריך לצאת לחיים, אתה מתחיל ממש מאפס, וכשאתה מתחיל מאפס אתה מרגיש אפס, וכשאתה מרגיש אפס אתה מתנהג כאפס וכשאתה מתנהג כאפס גם האחרים מתייחסים אליך כאפס. אבל החיים, אותם צריך לחיות ולפחות ברמה סבירה המתאימה לגילך ועוד בלי להראות שאתה כזה מפגר. כן, ממש מפגר, הרי יציאה מהבית ללא הכנה לחיים, עם תחושה שאתה לא טוב, חסר ערך, חסר מיומנויות חברתיות, זו יציאה ברמת פיגור, ממש נכות נפשית ונכות רגשית. האפשרות של השתלבות בחברה מבחינה תעסוקתית וחברתית נראית כבלתי אפשרית, הכל נראה מפחיד ולא בר השגה אך את היציאה מהבית לא ניתן למנוע, לחיים או לבית משוגעים, חייבים לצאת. בגיל שמונה-עשרה יצאתי לחיים כמו כל אחד אחר. נכון יותר לומר יצאתי כי כולם יצאו אך לא יצאתי כמו כולם. פוחד מהחיים, פוחד מעצמי, חסר ניסיון במיומנויות בסיסיות, חסר יכולת לרכוש לי חברים והכי נורא ביישן מבחורות...".

סיפור מקרה זה מראה שהדיכוי הוא תהליך של מספר שלבים.

שלב ראשון - אירוע ראשי: אבא מכה (פיזית/נפשית/רגשית).

שלב שני - הקטנת ההערכה העצמי – כדי "להצדיק" ולהקטין את חוסר ההיגיון שבדיכוי (מדכאים אותי כי אני לא בסדר, אני קטן, חלש...).

שלב שלישי - דיכאון.

אם הוקטנה ההערכה העצמית אפשר היה להמשיך ולחיות את החיים עם אחוז נמוך של מימוש אז מדוע הופיע הדיכאון?

הדיכאון הופיע כי תוך כדי האירוע המדכא נוצרה תחושה או תובנה שקשים "לעיכול", לתפיסה ולהכרה. הקושי נובע מכך שהמשמעות של התחושה או התובנה מערערת את כל הבסיס הלוגי עליו מאורגנת תפיסת החיים. זהו למעשה המרכיב המוסתר שבדיכאון. 

הפחד מלפגוש את המרכיב ההרסני הזה, הפחד להיקלע לסיטואציה שתציף את התחושות הקשות והפחד מלחוות שוב את אותה סיטואציה בתוך סיטואציה דומה הוא הסיבה לכך   שקשה לפתוח את העיניים בבוקר, זו הסיבה שנמנעים בכלל מלקום מהמיטה ולא להגיע למצב של ערות ופיכחות, זו הסיבה להסתגרות החברתית, זו הסיבה לדיכאון. הדיכאון משמש כהגנה עצמית כי קשה לעמוד מול התחושות והתובנות המסרסות וההרסניות הללו.  

הכעס, העצב, העצבנות הם רק רגשות כיסוי מוחצנים לאותה חוויה מטלטלת של הרס הבסיס הקיומי שהתלוותה לתהליך הדיכוי. קשה להציף את אותה חוויה מפאת הפחד, הבושה והזעם שהיא מעוררת. היא מוסתרת ומודחקת טוב טוב ועמוק עמוק, אבל היא שם, אוכלת לנו בשקט בשקט, ויום יום, את כל האנרגיה ואת כל שימחת החיים.

הדרך לריפוי היא בחירה מחודשת ומודעת בתהליך של טיפול במקום בתהליך של דיכוי והדחקה. וכמו שכדי לרפא פצע פיזי צריך לפתוח אותו, לנקות ולחטא כך יש לרפא את הפצע הנפשי.  לפתוח, להסתכל, לכאוב, לחרוק שיניים, לאט, בשלבים, עד שחוזרים לחיים מלאים ומספקים.